<h1>ספר האסופות מכת"י סימן תקע"א</h1>
<h2>דף כה.</h2>
שבועה חלה כנדרים דמשנה רווחת היא [שבועות כ"ה ע"א] הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות, הילכך אם נשבע לעבור על המצוה אין צריך היתר חכם לישאל על שבועתו אך לוקה משום שבועת שוא, ואם בלשו' נדר נדר צריך היתר חכם ואינו לוקה, ולה"ר אבי"ה אין נרא' מה שמדמה שבועה לנדרים. אם נשבע שלא אוכל מצה אסור לאכל מצה בלילי פסח, שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל בלילי פסח, ורבינו אלפס ור"ח הביאו זה הירושלמי בשבועות, ומשמע הירושלמי שעל ידי איסור כולל חל שבועה לעבור על המצוה, וה"ר אבי"ה כתב דנר' לו דלעבור לא חייל אפילו על ידי כולל כגון שא' שבועה שאוכל כשירה ונבילה כדאמרי' אלא הן היכי משכחת לה אבל לקיים מהני כולל כגון בלאו שלא אוכל נבילה וכשירה אע"פ שמושבע ועומד, הכי משמע בפר' ג' דשבועות [כ"ד ע"א], והיינו טעמא נמי דהרי שקבל עליו להתענות, דלא דמי לנדרים דחלין על דבר מצוה דלישנא משמע דקאסר נפשיה מן חפצא כעיניין שבועה כדאמ' בריש פר' ואלו מותרין במסכ' נדרים [ט"ז ע"ב] הא דא' ישיבת סוכה עלי והא דאמ' שבועה שלא אשב בסוכה, הילכך לא חלו קבלת תעניותיו אם גזירתינו קודם לנדרו ואע"ג דקרו ליה תלמודא [תענית י"ב ע"א] נדרו לאו דוקא אלא לשון שבועה הוא והוי כולל כיון שאמ' בפירוש הריני מקבל להתענות שיני וחמשי כל השנה הרי הזכיר ימים האסורי' וימים המותרין והיינו כולל דומיא דנביל' וכשירה ולא חייל בלעבור על המצוה, ודכוותה אם אמ' שבועה שלא אוכל מצה שנה אחת או ב' שנים מותר לאכול מצה בלילי פסח, שמשמע שנשבע בפירוש על הפסח ועל שאר ימות השנה ולא מהני כולל כיון שנשבע בפירוש אלא דברים בטילים הם לגבי האיסור, ונר' דלוקה ואוכל מצה בלילי פסח, וכן גבי תענית ידחה נדרו ולוקה כיון דמשמ' לשון שבועה מיתסר נפשיה מן חפצא, אבל אם אמ' שבועה שלא אוכל מצה סתם ולא הזכיר כל השנה ועומד בשאר ימות השנה אפילו למאן דלית ליה איסור כולל חייל שבועתו וכי מטי חג הפסח אסור לאכול מצה דקודם הפסח חל נדרו והוא לא הוזכר פסח ואף אינו במשמעות לשונו בפירוש אלא שלא אמ' חוץ ממצה דפסח כי מטי ליל פסח אסור במצה דמצוה. כללו של דבר נשבע לעבור לא חייל משום שהוא שבועת שוא, ולא הוי שוא אלא אם כן משמ' בפירו' לעבור אבל אם אינו משמע בפירוש לא הוי שבועת שוא וחייל, כדאמ' בפרק ג' דשבועות [כ"ט ע"א] איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות הידוע על עמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה וכו', ואמרי' והוא שניכר לשלשה בני אדם, וגבי לעבור מצרכינן בפר' ואלו מותרין [נדרים י"ז ע"א] תרי קראי חד למיפטריה מקרבן וחד למפטריה מלאו דשבועה כך נר' לרבי' אליע' הלוי.
<h2>דף לו.</h2>
על גזירת הקהל שגוזרין על כל בר ישר' היכא דלא ענו אמן ולא אמרו תחלה רוב הקהל בפירוש אנו מקבלין החרם דאע"פ כן חיילא עליהם החרם, דכל גזירות הקהל חיילי אפילו בסתם על כל הקהל כל זמן שאינן מוחין בפירוש. וגזירת הקהל אפילו יש אדם שאין שומע החרם חיילא עליה אע"פ שלא ידע דסמכינן אטובי העיר דבתרייהו גרירינן. והביא ראייה מיהונתן דחיילא שבועה עליה אע"פ ששוגג היה שלא שמעו ולא ידעו ואמ' [ש"א י"ד] ויפדו העם וגו', שפדאוהו ונתנו משקלו זהב [מדרש שוחר טוב שמואל פרשה י"ז]. ותו דגרס' בשילהי תענית [ל' ע"ב] ובפרק יש נוחלין [קכ"א ע"א] א' רשב"ג לא היה ימים טובים לישר' כט"ו באב, ואית דמפר' התם משום דהוי יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל דכת' [שופטים כ"א] ואיש ישר' נשבע במצפה וגו', מאי דרוש ממנו ולא מבנינו, הא לאו הכי הוה חיילא על בנייהו, ואפילו לא שמעו ואפילו לא נולדו, שאותם שהיו באותם הימים הם בעצמם נשבעו, ואם קטנים היו אם כן לא ידעו נמי והיינו טעמ' נמי שחלים חרמות קדמונים וחרם של יישוב אפילו של הדיוט' לדורי דורות, ומסקנא דהלכה דאי לדרי עלמא תקין אין ב"ד יכול לבטלו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין, וכי אתי גדול מיניה נמי משמע דצריך לבטל ולהמנות ולהתיר כדקא' שמואל [גיטין ל"ו ע"ב] אי איישר חיל איבטליניה הא לאו הכי קיימא תקנתא לכל הדורות הבאין, וקיימ' לן נמי כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו, ואמרי' כבר נימנו עליך חביריך והתירו כדאי' בריש ביצה [ה' ע"ב], וכיון דתקנתן תקנה גזירתן נמי לא שנא. ועוד מצאתי ראיה דהיכא שמוחה יחיד ואומר איני מקבל הגזירה כופין אותו בשמתא ובשוטי עד שיאמר רוצה אני ואע"ג דלא ניחא ליה, ואפילו לא אמ' רוצה אני קאי באיסורא, וממסכת הוריות [ג' ע"ב] משמ' דכל מאי דמאררים רוב הקהל כל גברא דעבר לה קאי באיסורא אע"ג דאינו יכול לקבלה, ועוד משמ' משם דאם שתק אע"פ כן חייל עליה דאין צריך לענות אמן ולא להרכין בראשו, ותו דכיון דאין יכולין לקבלה מסתמא מוחים, מיהו גבי ז' טובי העיר אם מוחים כיון דליכא רוב מחאתן הויא מחאה, ואם מסכימים הצבור לדבריהן אין מחאתן מחאה ואי לאו גזירת דשייכא לקהל אלא לגבי יחיד נרא' דצריך לקבל, ומיהו בידם לכפותו בשמתא עד שיאמר רוצה אני, ובידם לגזור נמי על עצמן להיבדל ממנו עד שיקבל תקנתם וגזירתם.
ואחר שכתב רבי' אליעזר הלוי זה בדק ומצא תשובת ר"ת וזהו לשונו על הקרקע שמערער ראובן על שמעון שהוא שלו ושמעון משיב על ידי גורל האחין לקחה נר' לרבי' אליע' הלוי אם כבר חלקו ועל פי גזירה שגזרו בקהל רוצה להחזיק בה שגם נכדו של ראובן עירער ונמנעו הדיינין מחמת הגזירה אם לא על ידי טובי העיר נגזרה ולא עירער ראובן עליה או כששמע לא עירער לאלתר אין בדברי ראובן ממש דהא אמרי' [ב"ב ח' ע"ב] רשאין בני העיר להסיע על קיצתן שנעשית הקיצותא מדעתן או בלא מחאתן וטובי העיר הוו כחבר עיר וכל כמינייהו. ואם על ידי עשרה נגזרה הגזירה לאו כל כמנייהו דכל עשרה לאפקועי ממונא ולא הוו כחבר עיר, וקרובים נאמנין באיסורים אם הם מעידין, כי על ידי טובי העיר נעשית הגזירה, כי כח הגזירה אינו אלא איסור בעלמא כדין גזירת קדמונים שאין עליהם אלא עד מפי עד או אב מוסר לבנו ורב לתלמידו ואנו תופסים עליהם עבריינות וקרינן למאן דעבר עלייהו עבריינא.
<h2>דף לח:</h2>
שאילה. מי שנטל ספר תורה או של דברי תחנונים או סליחות או תפלות ושאר כתבי הקדש ונשבע שבועה באותו ספר אותה שבועה כשבועת התורה היא, וכיון שמתחרט ורוצה לחזור בה יש בה הפרה והתיר או לא, א"ל רב האיי גאון כך ראיתי ששבועתה כשבועת ספר תורה מה ספר תורה יש בו שמותיו של הקב"ה כך כל ספרים ולא עוד אלא כיון שיש בו כתוב כל אותיות של אל"ף בי"ת הרי האותיות מצטרפין לכמה שמות והן גופה של כל התורה, ואין התיר לשבועתו. וששאלתם מי שכעס וקפץ ונשבע בעל פה בהזכרת השם או בתורה המונחת בארון יש רשות לחכם להתיר שבועתו שנשבע או לא, כך ראיתי הואיל והזכיר את השם המבורך או התורה אין רשות לשום אדם בין חכם בין סופר בין גדול להתיר שבועתו של אדם כל עיקר לא שבועה שנשבעין בספר תורה שהי' בידו, ולא שנשבעין בשם הבורא לא בספר תור' המונחת בארון אין רשות לשום אדם בעול' לבטלה או להתירה ולהפר אותה, וכן הלכה. ועיקר שבועה בתפישת חפץ כגון ספר תורה או תפלין. כך הוא בשכל טוב. ועוד כתב רחש לבי לומר כי האלה היא שמשביע אדם את חבירו כדכת' [ויקרא ה'] ושמעה קול אלה, ושבועה היא שנשבע אדם בעצמו בפיו, ולמה נקראת שבועה כי היא מצוה שביעית שציוה הקב"ה לאדם, שש מצות עשה, בראשונה ציוהו על פיריה וריביה למלאות את הארץ, בשנייה ציוהו על הכבישה לרדות בכל הבריות, בשלישית לאכול כל עשב וזרעונין, ברביעי' שיעבוד בגן עדן, בחמשית שישמרנה, בשישית שיאכל מכל עץ הגן, בשביעית השביעו שלא יאכל מעץ הדעת, ולכך כת' שבעת י"י חסר ו', וכן בפרש' אבימלך על שם השבועה קרא המקום שבעה, ואע"פ שאמרנו שאלה היא מפי אחרים מיהו כיון שקבלה עליו הרי היא שבועה חמורה והוא שעונה אמן, וכן הוא אומ' [במדבר ה'] והשביע הכהן את האשה בשבוע' האלה וכת' ואמרה האשה אמן אמן. בשכל טוב מטעם זה נהגו לומ' לנשבע כשמשביעין סתם העושה כך עוונו ישא דמוקמי ליה בהיכרת, דהא שבועת שוא ושקר בכלל כריתות הן דהא כת' בהו [שמות כ'] כי לא ינקה, ולהכי כתוב בפרש' עוונם ישאו דהיינו חייב כרת וכן הוא או' בכל מקום שנ' עוונם ישאו, או עוונו ישא.
